ברגע שיצאתי מהרחם של האמא שלי, בכיתי. כעת, לאחר שסיימתי את “Iconophobic” אני יודע למה. החלל העמוק ההוא היה מציאות שאיבדתי. הלכתי בעקבות מספר אקורדים. בתקווה שהם יובילו לחבל הטבור …

השתמשתי בגיטרות צווחות, כלים קלאסיים, מקצבים אלקטרוניים ואפילו באפקטים קוליים כדי לרטון, לשפוך ליבי החוצה, להתאבל ולשמוח שוב ושוב.

אלבום זה הוא אלבום קונספט על הפחד מעולם הדימויים. אני לא יודע אם זו באמת בעיה פסיכולוגית אבל אהבתי את הרעיון של ניכור חולני כלפי דימויים, סמלים ובכלל, מציאות. החוברת של Iconophobic מכילה קטע בצורה של עיגול, שאומר:

“אבוי, אדם זה היה חופשי … כשלא הייתה כל דמות.
אבוי, דמות זו הפכה לאמצעי …לשינוי המציאות.
אבוי, מציאות זו … היא עצמה, הדמיה מעשה ידי אדם.”